ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' קפאח) מיום 28.8.2013 הדוחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה קודמת של בית המשפט מיום 5.3.2012 להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. ביום 2.2.2012 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום (להלן: כתב האישום) נגד העורר, נגד פואד אבו מנה (להלן: פואד) ונגד טלאל-ג'יריס אבו מנה (להלן: טלאל) בחשד למעורבות ברצח גבריאל קדיס ז"ל (להלן: המנוח). על-פי המתואר בכתב האישום בין טלאל ובין האגודה הנוצרית האורתודוכסית לצדקה שבראשה עמד המנוח, מתנהל מאבק משפטי על זכות החזקה בדירת מגורים ביפו. נוכח מאבק זה איים טלאל על המנוח, התבטא באוזני אחרים כי ביכולתו "לחסל" אותו, והחליט לקשור קשר עם אחיינו פואד ועם העורר, המאורס לאחייניתו, על מנת לרצוח את המנוח במהלך תהלוכת חג המולד הנוצרי-אורתודוכסי אשר התקיימה ביפו בתאריך 6.1.2012. במהלך טקס חג המולד שהתקיים בכנסייה ביפו באותו תאריך דאג קרוב משפחה אחר של טלאל לכבות את האורות במקום, ופואד שחבש כובע ומסכה בדמות סנטה קלאוס, והעורר שהיה לצידו ניסו לממש את תוכניתם לרצוח את המנוח, אך הדבר לא עלה בידם. על כן, עקבו העורר ופואד בתום הטקס אחר המנוח ובעת שהגיע לפינת הרחובות יפת ויהודה הימית דקר פואד, על דעת העורר, את המנוח וגרם למותו. סמוך לאחר הדקירה, נמלט פואד לביתו של טלאל שעזר לו "לייצר" אליבי שקרי.
בגין מעשים אלה הואשמו טלאל, פואד והעורר בקשירת קשר לביצוע פשע, פואד והעורר הואשמו ברצח וטלאל הואשם בעבירה של סיוע לאחר מעשה.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 5.3.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי סרטי מצלמות האבטחה אשר תיעדו את מהלך התהלוכה וכן את אירוע הרצח מלמדים כי פואד חבש מסכת סנטה קלאוס ייחודית הזהה לזו שחבש האדם שרצח את המנוח, וכן כי מאפייניו הפיזיים ובגדיו תואמים את תיאורו של הרוצח. מכאן הסיק בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של פואד במיוחס לו.
אשר לעורר קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות לכאורה להוכחת אשמתו כמבצע בצוותא לעבירת הרצח מבוססות על שלושה אדנים. ראשית, בסרטי מצלמות האבטחה הוא נראה בסמוך לפואד במהלך אותו הערב בכלל, ובמקום ביצוע הרצח בפרט. שנית, העורר הציג גירסה שקרית בחקירתו, ואף ידע מספר פרטים מוכמנים הידועים רק למבצעי הרצח ובהם: סוג הסכין שבה בוצע הרצח; העובדה שהמשטרה לא תפסה כפפות שהיו על ידי הרוצח; העובדה שהרוצח חבש מסכה של סנטה קלאוס ולא תחפושת מלאה; וכן העובדה שנעשה ניסיון לרצוח את המנוח קודם לכן בעת שכבו האורות בכנסיה. עוד קבע בית המשפט כי העורר נמלט לרמלה לאחר הרצח ולא הציג הסבר משכנע לכך. על כן, כך נקבע, יש להניח כי הסיבה לכך שחיפש מסתור ברמלה היא לכאורה מעורבותו ברצח. לבסוף, קבע בית המשפט כי העורר מסר למדובב שטלאל מממן את שכר-טרחת עורך-דינו ולגישת בית המשפט תואם הדבר קוד התנהגות עברייני לפיו מזמין ביצוע העבירה מממן את הגנת מבצעיה. מטעמים אלה ונוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית נגדו הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט הוסיף והורה באותו שלב גם על מעצרו של טלאל.
3. ביום 4.4.2012 הגישו העורר ופואד ערר על ההחלטה לעוצרם עד תום ההליכים (בש"פ 2785/12). בעקבות בקשות דחיה חוזרות ונשנות מצידם, הורה להם השופט נ' סולברג בהחלטתו מיום 8.7.2012 להודיע אם הם עומדים על הערר, או שמא ברצונם למחקו תוך שמירת זכותם "לטעון הטענות הרלבנטיות במסגרת של בקשה לעיון חוזר ככל שתהיה עילה להגשתה". העורר ופואד הודיעו כי הם מקבלים את המלצת בית המשפט והערר שהגישו נמחק תוך שמירת זכותם "לטעון את טענותיהם בגדרי בקשה לעיון חוזר, ככל שתהא עילה להגשתה" (החלטת השופט סולברג מיום 16.7.2012).
4. נוכח התמשכות משפטם של העורר ויתר הנאשמים, הוארך מעצרם מספר פעמים בבית משפט זה מתוקף סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). ואך לאחרונה הורה השופט ע' פוגלמן בהחלטה מיום 27.10.2013, על הארכת מעצרם של העורר ופואד בפעם החמישית, ב-150 ימים (בש"פ 6888/13 מדינת ישראל נ' דלו (27.10.2013)). טלאל לעומת זאת שוחרר בינתיים לחלופת מעצר.
5. ביום 9.7.2013 הגישו העורר ופואד לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, אך פואד חזר בו מן הבקשה במהלך הדיון ולפיכך נמשך הדיון בה בהתייחס לעורר בלבד. בהחלטתו מיום 28.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי במסגרת הדיון בבקשה לעיון חוזר עליו לבחון אך את העובדות החדשות שנתגלו מאז שקיבל את החלטתו הראשונה. על כן התמקד בית המשפט בטענת העורר כי "הפרטים המוכמנים" שנטען כי ידע לא היו מוכמנים כלל והתבססו למעשה על שמועות שהגיעו לאוזניו בשבועיים שחלפו מאז הרצח ועד שנעצר. בדחותו את הטענה ציין בית המשפט כי העורר הדגים למדובב שהושם בתאו את גודל הסכין ששימשה לרצח והדגמה זו מוכיחה כי העורר ראה בעיניו את הסכין. עוד קבע בית המשפט כי בכל הנוגע לטענה בדבר הכפפות ששימשו או לא שימשו את הרוצח, לא נראה כי העורר ניזון משמועות בלבד משום שידע לומר למדובב בוודאות כי הרוצח לא השתמש בכפפות שנמצאו על-ידי המשטרה. בית המשפט הוסיף והזכיר כי החלטתו המקורית התבססה על מספר נדבכים נוספים מלבד הפרטים המוכמנים ובכלל זאת מנה את העובדה שהעורר שהה בקרבת פואד במהלך כל אותו הערב ובפרט בעת ביצוע הרצח; את הגירסה התמוהה שמסר בחקירתו; את בריחתו של העורר לרמלה; וכן את המניע של טלאל העומד ביסוד הפרשה ואת איומיו על המנוח. אשר על כן, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
מכאן הערר שלפנינו.
6. העורר טוען כי בחקירתם הנגדית של השוטרים שהעידו בהליך העיקרי, ובפרט בחקירתו של החוקר יובל בן-שושן, נמצא כי אותם פרטים מוכמנים שלקיומם טענה המשיבה, היו למעשה פרטים שפורסמו בתקשורת. כך טוען העורר כי את גודל הסכין הסיק מפרסומים בעיתונות בהם צויין כי מדובר ב"סכין קצבים"; כי את הנחתו שהייתה תוכנית מוקדמת לפגוע במנוח במהלך הטקס בכנסיה למד משמועות ומהאינטרנט; וכי אמר למדובב שאין ממש בכפפות שמצאה המשטרה משום ששמע את הדבר מפי מי שהיה אז סנגורו, במהלך הדיון בבקשה להארכת מעצרו. אשר לעובדה שהרוצח לבש רק מסכה של סנטה קלאוס ולא תחפושת מלאה, טוען העורר כי המשיבה עצמה חזרה בה מן הטענה כי מדובר בפרט מוכמן, לאחר שנודע כי עדי ראיה היו מודעים לכך. העורר מוסיף וטוען כי בהיעדר ראיות לכאורה לכך שידע פרטים מוכמנים, נשמט למעשה הבסיס הראייתי למעורבותו באירוע ועוד הוא טוען כי טלאל מימן את הגנתו המשפטית בשל העובדה שהוא מאורס לאחייניתו וללא קשר לאירוע נושא האישום. כמו כן טוען העורר כי לאחר שראה את דקירת המנוח מיהר אליו כדי להגיש לו עזרה ועזב את האזור רק לאחר שראה כי האנשים שהתקבצו שם מסייעים לו וכי אין צורך בעזרתו. לבסוף טוען העורר כי חלפו כשנתיים מאז שנעצר ופרשת התביעה טרם הסתיימה; כי במהלך מעצרו הוא הותקף על-ידי סוהרים וסבל מפציעה בעינו וכן כי הוא סובל גם מקשיים נפשיים ומכל הטעמים הללו, הוא עותר לבחון חלופת מעצר בעניינו.
7. המשיבה מצידה טוענת כי העורר חוזר אחת לאחת על הטענות שטען בערר שהגיש לאחר קבלת ההחלטה הראשונה על מעצרו, ערר שאותו מחק. לטענתה משנמחק הערר לא היה מקום לשוב ולהעלות טענות אלה במסגרת הבקשה לעיון חוזר. עוד טוענת המשיבה כי הראיות המרכזיות נגד העורר הן צילומי מצלמות האבטחה המראים כי הסתובב במחיצת פואד במהלך אותו הערב לרבות בסמוך לביצוע הרצח וכי לכך יש להוסיף כי למחרת האירוע עזב העורר את ביתו ביפו ועבר לרמלה ובהאזנת סתר לטלפון שלו נשמע אומר כי הסיבה לכך היא שהוא חושש שהמשטרה תחפש אחריו, כפי שאירע לטענתו בעת שנזרק רימון הלם לעבר המנוח. ואולם, מבדיקת תיק החקירה של אותו מקרה, נמצא כי העורר לא נחקר ביחס לזריקת רימון ההלם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הסבריו של הסנגור בסוגיית הכפפות והסכין אינם תואמים את שתיקתו של העורר בחקירה כשעומת עם הדברים שמסר למדובב ועוד היא טוענת כי גירסתו של העורר בחקירתו סותרת בנקודות רבות את אירועי אותו הערב, כפי שנקלטו במצלמות האבטחה. אשר לקטטה שבה היה מעורב בעת מעצרו, טוענת המשיבה כי העורר תקף קצין מבצעים וכי בקרוב יוגש נגדו כתב אישום בעניין זה. לבסוף טוענת המשיבה כי אמנם משפטו של העורר נמשך מזה זמן, אך קצב התקדמות ההליכים משביע רצון ונקבעו מועדי הוכחות רבים בתקופה הקרובה.
8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות וכן בסרטוני מצלמות האבטחה אשר צורפו לתיק, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות.
בית משפט זה פסק בעבר כי הדיון בבקשה לעיון חוזר הנסמכת על עובדות חדשות, מתמצה בבחינת העובדות החדשות ובהשתלבותן ביתר הראיות שנמצאו קודם לכן, וכי אין בו מקום בבקשה כזו לטענות ערעוריות המכוונות כנגד החלטת המעצר הראשונית (בש"פ 5463/03 נסימוב נ' מדינת ישראל (25.6.2003); בש"פ 4786/12 מדינת ישראל נ' טנסקי, פס' 22 (12.7.2012)). בענייננו מכוונות עיקר הטענות שהעלה העורר בבקשה לעיון חוזר כנגד הקביעה בהחלטת המעצר הראשונית, לפיה הפרטים שעליהם שוחח העורר עם המדובב הם בבחינת פרטים מוכמנים ולמעשה אין העורר מציג עובדות חדשות כלשהן לביסוס בקשתו. כך ניתן לראות כי הטענות המועלות בבקשה לעיון חוזר ובערר שבפניי הועלו בהרחבה כבר במהלך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ונדחו (ראו עמודים 24-23 לפרוטוקול הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים מיום 22.2.2012) וכן כי העורר שב והעלה אותן גם בערר שהגיש על אותה החלטה (ראו פסקאות 25-22 להודעת הערר בבש"פ 2785/12) ממנו חזר בו. על כן, אין מנוס מן המסקנה כי אין בפנינו, למעשה, "עובדות חדשות" כנדרש על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים ואף לא טענות חדשות המצדיקות עיון חוזר.
די בטעם זה על מנת לדחות את הערר.
9. למעלה מן הדרוש, ראיתי לציין כי גם אם אניח לטובת העורר שעלה בידו להראות (בלא קשר להצגת עובדות חדשות) כי הקביעה לפיה ידע פרטים מוכמנים הנוגעים לאירוע הרצח אינה מבוססת דיה (לפחות לגבי חלק מן הפרטים שצויינו בהחלטת המעצר הראשונה), אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית הקיימת נגדו עד כדי שלילת סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו.
בהקשר זה חשוב לזכור כי הנחת היסוד העובדתית לעת הזו היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של טלאל ופואד בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום והנחה זו יש בה, לכאורה, בשלב זה וברמה של ראיות נסיבתיות, כדי לסבך גם את העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בייחוד נוכח קירבתו ההדוקה והנמשכת לפואד בערב האירוע. כמו כן חשוב לזכור כי ברמה הנורמטיבית ניתן להרשיע אדם בעבירת הרצח על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, בהתקיים תנאים מסוימים, ועמד על כך בית משפט זה בע"פ 6167/99 בן-שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587 (2003) (להלן: פרשת בן-שלוש) באומרו:
תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה מימצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר (ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל [4]). אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כשהיא לעצמה, תספיק להרשעת הנאשם. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך...
בשלב שלישי מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית-המשפט מניח זו מול זו את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תזה של ההגנה ובוחן אם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גירסתו והסברו של הנאשם.